הסדרתם של פיצויי הפיטורים בישראל נעשית באמצעות חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 והתקנות שהותקנו מכוחו. המנהג לשלם פיצויי פיטורים התקיים גם קודם לחקיקת החוק (כבר בשנת 1939 פסק השופט שניאור זלמן חשין פיצויי פיטורין לעובד, לאחר שהוכח שמדובר במנהג קיים בענף הייצור), והחוק ביסס מנהג זה והחיל אותו על כל העובדים ומעסיקיהם.

הזכות הבסיסית לקבלת פיצויי פיטורים קבועה בסעיף 1 לחוק: "מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים".

"אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד": הכוונה היא כי הרציפות והוותק שלפיהם נקבעים פיצויי הפיטורים לא יקטעו כתוצאה משינוי בעלות על מקום העבודה או העברת העובד מיחידה כלכלית אחת לאחרת הכפופות שתיהן לאותו מעביד. המקובל הוא שבהעברת בעלות נכללת בהערכת השווי ההפרשה לפיצויי פיטורים במסגרת התחייבויות החברה, והרוכש את החברה לוקח אותה בחשבון.בסעיף 3 לחוק נקבע: "פיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה, יראו אותם - אם לא הוכח היפוכו של דבר - כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים ואין פיטורים כאלה פוגעים בזכות הפיצויים".

הפירוש המקובל לביטוי "סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה" הוא מעל 11 חודש, אך התנאי המהותי הוא הרצון להימנע מתשלום הפיצויים, וכאשר הוכח תנאי זה, יפסוק בית הדין פיצויים גם קודם שמלאו 11 חודשי ותק. מאידך, אם יוכיח המעביד שסיבת הפיטורים איננה הרצון להימנע מתשלום הפיצויים, יהיה פטור מתשלום זה גם אם הפיטורים נעשו לאחר שהעובד צבר ותק של 11 חודש.